במקום בו נגמרות המילים
מיצגי האמנות בבית העדות נוצרו כולם על ידי ניצולי שואה, בבחינת עדות אחרת, עדות שאיננה מילולית כי אם חזותית.
בבית העדות מוצגות יצירותיהם של אמנים רבים:
אלזה פולק
דבורה צימר
חנן וייסמן
יהודה בארי
יהודית בירקין
יוסף וישניה
לוקה וקס
מרק מלר
פאני בן עמי
קטי פלדי
תמר שחר
תמרה דעואל
שרה ארליך
אלזה פולק
נולדה בצ'כוסלובקיה. לפני השואה הייתה אלזה משוררת. באושוויץ ראתה את סוף הדרך, את תאי הגזים והמשרפות. היא ראתה כי גורל אחד צפוי לכולם והחרידה אותה המחשבה שכל היהודים ייעלמו ללא זכר וללא יכולת לספר את האימים. אלזה ניצלה, אך רבים מבני משפחתה לא שרדו את השואה. שנים רבות שתקה אך לא שכחה. כדבריה: "איך לספר-  האדם יצר זוועות אך לא ברא שפה לתאר אותן".
הזיכרונות דחקו בה, אך היא הרגישה שאינה יכולה לבטא את רגשותיה ומחשבותיה במילים ולכן היא עברה לפיסול בחימר שרוף. היא מפסלת דמויות מטושטשות זהות וחסרות צלם אנוש.
"אין אני מתיימרת לתאר את הזוועות ואת אלה שביצעון. רק לזיכרונות מוקדשת עבודה זו, ולאלה שלא נותר להם זכר"  (אלזה פולק)
ב"בית העדות" מוצגות כמה עבודות פיסול בחימר שרוף של אלזה, ביניהן פסל "שריפת הספרים" המתאר את תחילת המדיניות הנאצית כלפי היהודים, ומעורר אסוציאציה לדברים שאמר המשורר הגרמני ממוצא יהודי, היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, יבוא יום וישרפו גם בני אדם".
 
חזרה לרשימת האמנים

דבורה צימר
נולדה ב-1933 בעיירה קורניץ במזרח פולין. כשהיתה ילדה קטנה בת 8 פרצו הגרמנים לעירה, גירשו את כל היהודים והעלו את בתיהם באש. דבורה ומשפחתה ניצלו מהגירוש בעזרת קיר כפול ברפת שאביה בנה מבעוד מועד. דבורה ומשפחתה הצליחו להימלט ליער, שם הסתתרו עד לתום המלחמה. לאחר המלחמה עלתה דבורה לארץ.
בבית העדות מוצגות כמה עבודות פיסול בחימר של דבורה, המרכזית שבהן קרויה "העיירה בוערת"- ומתארת את אותו לילה נורא של כניסת הגרמנים לעיירה. ההשראה ליצירה הגיעה משירו של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת": "ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב – אש העיירה".
בבית העדות מוצגות עבודות נוספות שלה, המשקפות מראות וחווויות נוספות מתקופת השואה.


חזרה לרשימת האמנים

חנן ויסמן ז"ל
חנן נולד ב-1919 בסטנוף, וגדל בקופצ'ינצ'ה. לאחר שפלשו הנאצים לקופצ'ינצה נלקח למחנה עבודה בגטו טרנופול. שנתיים עבר ממחנה למחנה ועבד בעבודות פרך שונות. לקראת סוף המלחמה הצליח לברוח יחד עם עוד שישה מחבריו והגיע למחצבה נטושה, שם הקימו בונקר והסתתרו בו חצי שנה. לאחר מכן נתפסו ע"י הנאצים וכולם נורו למוות מלבד חנן שהעז לברוח וניצל. חנן הסתתר חודשים מספר בעליית גג, שוב נתפס ושוב הצליח לברוח. כשהרוסים פלשו אולץ להתגייס לצבא הפולני. לאחר סיום המלחמה ערק מהצבא. כשהוקמה מדינת ישראל עלה לארץ.
בשואה איבד חנן את הוריו, את אחותו ושאר בני משפחה. כשעלה לארץ החל בחיים חדשים. נשא אישה והתפרנס ממכבסה שפתח וניהל. בערוב ימיו התמסר חנן לבניית דגמים של בתי כנסת.

את הדגם הראשון בנה חנן כמתנת יום הולדת לאשתו. הוא בנה את בית הכנסת של העיר שלה, ואדוביצה שבפולין. מכאן הוא המשיך, בנה בין היתר גם את הדגם של בית הכנסת של קופיצ'ינצה, עיירת ילדותו.
בבניית הדגמים הוא התבסס בעיקר על ספר שיצא לאור בפולין לפני השואה, ובו צילומים של בתי כנסת שונים. הדגמים עשויים מגפרורים ומכפיסי עץ.
הוא בנה כ 50 דגמים של בתי כנסת שונים מפולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה, חלקם מוצגים בבית העדות:

בית הכנסת הגדול בדומברובה טארנובסקה  Dabrowa Tarnowska
בית הכנסת הגדול בואדוביצה Wadowice
בית הכנסת בבאלאשדיארמוט Balassagyarmat
בית הכנסת הניאולוגי במישקולץ Miskolc
בית הכנסת האורתודוכסי בנירג'האזה  Nyiregyhaza
בית הכנסת ברח' אורניינבורג בברלין  Berlin
בית הכנסת הגדול בדייז' Des
בית הכנסת אלטנוישול בפראג Praha

כל דגם הוא מעין אנדרטה לבית הכנסת ולקהילה שהייתה ואיננה עוד.

חזרה לרשימת האמנים
 
יהודה בארי ז"ל
נולד ב-1926 בעיר נירבאלטאק בהונגריה, גדל במישקולץ והיה חבר בתנועת "בני עקיבא". את השואה עבר במחנה עבודה תחת עבודות פרך.
לאחר המלחמה עלה לארץ והצטרף לקיבוץ בארות יצחק שבנגב. בקרב האחרון והקשה ביותר של מלחמת השחרור יהודה נפגע והתעוור. חייו של יהודה היוו מופת לרבים וביניהם פצועי צה"ל לדורותיהם. למרות נכותו הקשה לא איבד את אמונתו, את דבקותו באהבת העם והארץ. את שיא הגשמת שאיפותיו ראה בהקמת משפחה חדשה בישראל. 
תמיד אהב לפסל, וגם לאחר שהתעוור המשיך לפסל וליצור. בפסליו נתן יהודה בארי ביטוי לגעגועיו אל העולם היהודי שחרב ולדרכו בארץ האהובה. תערוכתו "שואה ותקומה" מוצגת בבית העדות.


חזרה לרשימת האמנים
 
יהודית בירקין ז"ל
 יהודית בירקין היא ציירת ניצולת אושוויץ. ציוריה מבטאים את זווית הסתכלותה לאורך כל שנות המלחמה. התמונות המקוריות מוצגות בבית התיעוד במחנה הריכוז ברגן בלזן.
הציורים הם קשים, יש בהם צבעוניות זועקת וצבעים חמים שלא מקובל לראותם בציורים מסוג זה. הם זועקים כאב, מוות ושכול, הן מן קריקטורות זוועה. הדמויות בציורים דומות יותר לשלדים מאשר בני אדם, הם אינם אנושיים. 


חזרה לרשימת האמנים
 
יוסף וישניה
נולד ב-1934 במייזריטש שבפולין. עם כניסת הגרמנים לפולין ב-1939 מצא יוסף מקלט במנזר שבפרברי העיר. במנזר זה רכש לראשונה את יסודות המוסיקה והציור מנזירים שעסקו בכך. לאחר המלחמה המשיך בלימודי אומנות וסיים כבוגר "האקדמיה לאומנות יפה" שבוורוצלב. עלה לארץ בשנת 1957 וסיים את לימודיו ב"מכון אבני" ובנוסף למד יהדות.
בבית העדות מוצגת תערוכה בת 14 ציורים מן השואה פרי יצירתו, המבוססת על מדרש האותיות מספר הזוהר ובו סיפורי האלף בית והמסתורין שבכל אות ואות. התערוכה היא זעקת שבר על החורבן באמצעות האות, יוסף מפרש פירוש מיסטי של השואה המעוגן באותיות האלף בית ונותן לו ביטוי נועז ומקורי.


חזרה לרשימת האמנים

לוקה וקס ז"ל
"עשר שנים מפסלת לוקה וקס דמויות מהעיירה היהודית. חדורה בשליחות ויעוד, היא דוחקת השפעות וזרמים, מותירה את מרחב האומנות העכשווית מעבר לתחומי יצירתה, וסוגרת מעגל, שראשיתו כנערה בפולין שלפני מלחמת העולם השנייה שם הושמדה משפחתה בשואה, והמשכו מעגלם של היהודים פשוטי העם, בעלי המלאכה, הכליזמרים, הרוכלים והקבצנים אשר בנעוריה חשה ריחוק וניכור כלפיהם, ודווקא בשנותיה המאוחרות ניעורו בה געגועים וערגה אליהם, בידיעה כי נכחדו מן העולם.הדירה ברחוב שנקין בתל אביב, ביתה מאז 1934, השנה בה עלתה לפלסטינה יחד עם בעלה ישראל ז"ל משמש לה אף כבית יוצר. לפני כעשר שנים נעורה בה השראה גדולה. תחילה פנתה אל הציור אך חשה כי הפיסול הוא יעודה. היא התחילה לעבוד בחימר ואז מתוך דחף מייסר החלה ליצור דמויות, דמויות שנטבעו בזיכרונה ותודעתה מתקופת נעוריה, דמויות אשר ידעה כי הינה חבה להן חוב ישן.  דמות רדפה דמות, פסלי היהודים כמו דרשו ממנה להתרבות. בעל מלאכה אחד דרש כי תיצור את חברו. נגן יהודי דרש נגן נוסף, ולא שקטו הפסלים עד אשר ניצבה כל החבורה."       
(מדבריו של מיכאל לוין)
לכתבה מרתקת על דמותה המיוחדת של לוקה וקס: לחץ כאן


חזרה לרשימת האמנים
 
מרק מלר
נולד בפולין ב-1923, למד פיסול באקדמיית סופוט שבפולין ועלה לארץ ב-1950.
מרק בחר כיעד את הנצחת השואה. פסליו מהווים עדות היסטורית- לאומית, ובעיקר אנושית לטרגדיה שארעה לעם היהודי.
שלושת פסליו הנמצאים בבית העדות נוצרו לאחר ביקורו של מרק ביער פונאר, גיא ההריגה של יהודי וילנה.
"כל פסל הוא תזכורת תמידית לאלה שזעקתם לא יכולה עוד להישמע ונועד להם להיות לפה" (מרק מלר)


חזרה לרשימת האמנים
 
פאני בן עמי
נולדה ב-1930 בעיר באדן באדן שבגרמניה. עם עליית השלטון הנאצי ב-1933 פאני ובני משפחתה ברחו כפליטים חסרי כל לפריז בירת צרפת.
ב-1939 נאסר האב ע"י שוטרים צרפתים בגין חתרנות פוליטית ומאז הפכה פאני לפליטה נרדפת חסרת זהות כשארגון OSE לקח עליה את חסותו והסתיר אותה במשך שלוש שנים יחד עם עוד 70 ילדים בארמון CHAUMOUT במרכז צרפת. עם כניסת הנאצים לצרפת החופשית נאלצה פאני לברוח שוב והפעם לכיוון שוויץ. כתוצאה מהסתלקות ראש הקבוצה פאני הפכה ל"מפקדת הקטנה" של קבוצת 25 ילדים שהבריחו את הגבול מצרפת לשוויץ.
בשנת 1945 חזרה עם אחיותיה לצרפת ובהמשך עלתה לארץ ובנתה משפחה לתפארת.
בבית העדות תערוכת תמונות המספרות את סיפור הגבורה והבריחה של פאני.
 

חזרה לרשימת האמנים
 
קטי פלדי
ילידת הונגריה. ניצולת שואה. עלתה לארץ ב-1948 ומאז חיה בחיפה. התמחתה בפקולטה לאומניות באוניברסיטת חיפה וכן ב- Art Student's League בניו-יורק. כמו כן, עברה הכשרה בסדנה לפיסול בשיש בקררה, איטליה.
בבית העדות מוצג הפסל "שואה ותקומה" גזע העץ שנעקר מן האדמה ושורשיו מוכים וחבולים מזכיר לפסלת את האדם ("כי האדם עץ השדה") ואת עם ישראל לאחר השואה, שנעקר מן האדמה שממנה ניזון ונותר חבול ושורשיו גלויים וכואבים.פלדי העמידה את הגזע על האדמה, כששורשיו כלפי מעלה; הוא נקלט מחדש באדמה הקשה והסלעית, אדמת טרשים, של ארצו הישנה-חדשה. העץ מזיל שש דמעות גדולות, המסמלות את ששת המיליונים. הדמעות זולגות משורשיו על אבני הבזלת ומהן נובט גבעול קטן, ירוק, המסמל את התקומה.
כאשר משנים את נקודת התצפית על העץ, מכיוון שביל האספלט) ניתן לראות כיצד בעץ שצמו נקודת התצפית דמות אדם, אולי אישה, הניבטת מבין לשורשי העץ המונפים אל על, כמעין דמות שנושאת ידיה בתפילה וזעקה כלפי שמיים.


חזרה לרשימת האמנים
 
תמר שחר ז"ל
תמר נולדה בשנת 1934 בעיירה סנינה במזרח סלובקיה. בילדותה היתה חברה בתנועת הנוער הציונית "בני עקיבא". כשפלשו הגרמנים לעירה תמר ומשפחתה החליטו לברוח ונדדו בין כפרים ויערות. לתמר היו עוד ארבעה אחים בגילאים צעירים וכולם הצליחו בדרך נס לשרוד יחד את המלחמה ביערות ובנדודים. ב-1949 עלתה לארץ.
בבית העדות מוצגת תערוכתה "זיכרונות מלילות הכפור"- ציורים ועבודות קרמיקה שנעשו בעקבות השואה.  


חזרה לרשימת האמנים
  
תמרה דעואל ז"ל
תמרה נולדה בשנות השלושים בעיר קובנה שבליטא. כשנפלה הפצצה הראשונה בשנת 1941 השתנו חייה ותמה ילדותה. במהלך המלחמה שהתה בגטו וילנה, לאחר מכן נשלחה למחנה ריכוז קייזרולד ובהמשך הועברה למספר מחנות עבודה. לפני השחרור השתתפה עם אחותה בצעדת המוות ממנה הצליחו לברוח ולהינצל. ב-1945 עלתה לארץ, הקימה משפחה ולמדה אומנות.
ב-15 ציוריה ובפסליה המוצגים בבית העדות תמרה מעבירה את זוועות השואה בדרך יצירתית.
לדבריה: "כל אדם ששרד מהפלנטה האחרת תפקידו להשאיר תיעוד כדי שהדורות הבאים יזכרו ולא ישכחו, ולקוות שלעולם זה לא ישנה ושהעולם ילחם בפשע השנאה והרוע. המלחמה נגמרה ב-1945, אבל בשבילי היא לא נגמרה".


חזרה לרשימת האמנים
 
שרה ארליך ז"ל
שרה (שׁריקה) ארליך לבית שוורץ נולדה בשנת 1922 בכפר ולקה טרנה שבסלובקיה. היא נישאה למשה (לאצי) ונולדה להם פריידה יוכבד (יוליאנה). במאי 1944 גורשה שרה לאושוויץ עם בתה התינוקת, שהייתה בת כחצי שנה בלבד, ועם הוריה, אחותה ורבים מבני משפחתה הנוספים. מכולם שרדה רק היא. לאחר סיום המלחמה זכתה שרה להתאחד עם משה בעלה בעיר קושיצה, ובהמשך עלו השניים לארץ. נולדו להם בת ובן נוספים, שושנה ומוני, והם התגוררו ברמת-גן.
זיכרון השואה ליווה את שרה כל רגע ורגע מחייה, והוא מצא את ביטויו גם ביצירתה. שרה למדה ציור בישראל. ציוריה הרבים מגוונים וכוללים נופים, דמויות ובשנים האחרונות לחייה בעיקר אגרטלים עם פרחים, שאותם מאוד אהבה. אך בין שלל ציוריה ניתן למצוא גם כשלושים תמונות שואה, מהן רישומים בעיפרון ומהן בצבעים. מרביתן מציגות את הזוועות שחוותה סביבה באושוויץ: "העבודה משחררת", הסלקציה, תאי הגזים, המשרפות, המסדרים, הדרגשים, המוות. כמה מתמונותיה אלה מוצגות בבית העדות.
קשה להבין מניין שאבה שרה את תעצומות הנפש לצייר את המקום הנורא שהפך את חייה לגיהינום מתמשך.


חזרה לרשימת האמנים
 
טלפון:  08-8568476   |   פקס: 08-8535687
דוא"ל:  beit-haedut@beit-haedut.org.il  |  כתובת:  מושב ניר גלים 7924500