ראשיתה של התנועה בהונגריה בייסוד תנועת "השומר הדתי" ב-1930. בכינוס שנערך ב-1932 הוחלט להסב את שם הארגון ל"בני עקיבא". שנות השגשוג בפעילות התנועה היו השנים 1939-1940, בהן נוסדו סניפים בכל רחבי הונגריה וחברים רבים יצאו להכשרות חקלאיות ועירוניות.
כבר ב-1942 החלה התנועה בפעילות מחתרתית, כאשר העבירה עשרות מחבריה מסלובקיה להונגריה בעקבות פלישת הנאצים לסלובקיה. פעילות זו התגברה והתעצמה החל מה-19 למרץ 1944, יום פלישת הנאצים להונגריה.
הפלישה להונגריה תפסה את תושביה היהודיים לא מוכנים. הם האמינו שהשואה רחוקה מהם ושהמלחמה קרובה לסיום, אך בעיקר לא האמינו לשמועות שהחלו להגיע ממזרח אירופה. דווקא הצעירים, חברי תנועות הנוער וביניהם בני עקיבא, התעשתו מהר והחליטו לא לשתף פעולה עם הנאצים ולנסות להציל כמה שיותר יהודים. מתוך הסניף ברחוב לאודון 3 (Laudon U, בודפשט) נשלחו נציגים אל ערי השדה, על מנת לחלק ליהודים שם תעודות מזויפות, ולנסות לרכז אותם בבודפשט, שם יהיה קל יותר לעזור להם, אבל רבים מהם העדיפו לציית להוראות החדשות של הנאצים ולקוות לטוב...
ב"בית הזכוכית", בנין הצירות השווצרית בבודפשט ששימש מקום מקלט לאלפי בני נוער, השתכנו חברי התנועה בעליית הגג, שנקראה "עליית הגג של בני עקיבא", ומשם יזמו את פעילויות המחתרת וההצלה. הם הדפיסו עשרות אלפי "שוצפאסים" – אישורי שהייה מזויפים, והסתובבו ברחובות בודפשט תחת זהויות בדויות, על מנת לחלקן לכל דורש. הם מצאו "בונקרים" – דירות מסתור בפרברי העיר, ודאגו לעקוב אחרי מיקומם של כל החברים, להחליף את מקומות המסתור מדי פעם בפעם, ולהביא להם מזון ותלושי קניה. אחדים מחברי המחתרת נשאו נשק והתחזו לאנשי אס.אס. כך הצליחו לא פעם להציל יהודים מתוך הגטו ומתוך בתי הכלא של הנאצים, ואחרים שהיו כבר בדרך אל מותם.
עם תום המלחמה נותרו הניצולים הרבים המומים וכואבים מדי כדי לשמוח על הצלתם. אך במקום לשקוע ביגון ובאובדן המשפחה הם המשיכו לפעול במרץ למען שיקום שארית הפליטה. כהרף עין הוקמו בתי ילדים ומעונות רבים, תחילה בבודפשט ואח"כ בכל רחבי המדינה, בהם זכו הילדים היתומים לשיקום פיזי,
למזון שעדיין לא היה בשפע, אך בעיקר – לדמויות אוהבות שהעניקו להם תחושה של משפחה, דבר שהיה כל כך חסר להם. בני עקיבא היתה עבור אותם ילדים וגם עבור הנוער והמבוגרים תחליף לבית, משפחה גדולה שהצליחה להחזיר להם את השמחה והרצון לחיות. הפעילות התנועתית צברה תאוצה, הסניפים הוקמו מחדש, כמו גם הישיבות, מחנות הקיץ והחורף וההכשרות החלוציות. עתה היתה לכולם מטרה אחת ברורה אליה חינכו ולקראתה ציפו ושאפו – לעלות לארץ ישראל. מקורות:
דוד גור, אחים להתנגדות ולהצלה, ישראל 2004.
ח. גניזי ונ. בלנק, מחתרת הצלה, ישראל 1993.
יהודית רותם, בברית יחד, י-ם 1985.
צ. עשהאל וש. שמידט (ע), בגלוי ובמחתרת, י-ם 1992.
פנינה בלום, פעמיים שואה, הוצאת דוקוסטורי 2006.
